אבא חרד(תי)

הגיע הזמן להודות בזה, כשזה מגיע לילדים שלי אני חרדתי. לא האמנתי שאגיע לשפל המדרגה הזו, אך הנה אני כאן… בן 35, 1.85 מטר, 95 קילו (טוב, את האמת – 1.84, 97), אב לשניים ועוד אחת בדרך וחרד לשלומם וגורלם. לא רק הפיזי, הם עוד יפלו ואם ארצה או לא – יהיו להם עוד סימנים כחולים במצח ושפשופים על הברכיים, אלא גם הנפשי. הבעיה היא שאת ההשפעה שלי על החלק השני אני אכיר רק כשיהיו גדולים ואולי יהיה כבר מאוחר מדי, או יקר מדי לטפל בו.
שבוע שעבר חגגתי יום הולדת, הבן הגדול צייר לי ציור.

השיחה שלנו הלכה כך:

– אבא, אני אצייר לך ציור ליום ההולדת
– איזה כיף לי , מה תצייר?
– אותך
– מצוין!

מקבל את הציור ורואה שם עיגול גדול עם ידיים, רגליים ועיניים (כמה הוא מוכשר…) ופה כועס.

– תגיד, למה אבא כועס בתמונה?
– כי בדיוק הרבצתי לך…
– (בחיוך) אם הרבצת לי אז כנראה שהייתה לי סיבה טובה לכעוס

מבחוץ חייכתי וצחקתי איתו, מבפנים החרדה הציפה אותי – האם הילד רואה את האינטראקציה איתי כשלילית? אולי אני עושה משהו לא בסדר? אני חוזר הביתה מדי ערב, לכל טקסי האוכל – מקלחת – שינה, דואג שיהיה לי זמן גם למשחק עם הילדים, יוצא פעם בשבוע מוקדם מהעבודה להוציא אותם מהגן וכמובן שסופי השבוע רוויים רגעי הנאה נחת וכיף (חוץ מלקום ב 5:45 לפנות לפנות-בוקר ביום שבת). אבל יכול להיות שמה שהוא זוכר ולוקח אתו הלאה אלה רק הרגעים הקשים? אלה של החינוך? שאמורים להקנות לו ערכים של התנהגות, יחס לזולת, היגיינה ובריאות? כמה יעלה לי פסיכולוג לילד כשיהיה גדול? אולי כדאי להקים קרן חיסכון כבר מעכשיו…

 

כמו בכל התקף חרדה, הזכרתי לעצמי שקודם כל חשוב לנשום. לשאוף ולנשוף. לשאוף ולנשוף. וכמובן, לרוץ לרשת החברתית הקרובה לסלולארי ולהתייעץ עם אבות נוספים שמתמודדים עם בעיות דומות. המסקנה היא שהכי חשוב לנשום. להירגע. ולמצוא את הדברים החיוביים. הרי הוא הרגיש מספיק בטוח בשביל לספר לי על הרגשות שלו, הייתה לו סיבה מוצדקת לציור (בכל זאת הוא הרביץ לאבא…), תכלס – אני אי של יציבות בחיים הסוערים של ילד בן עוד מעט 4 שישנה את דעותיו ורגשותיו עוד לפחות 10 פעמים עד שאסיים את הרשומה הזו. יש לי מקום לטעויות ויש לי גם מקום לתקן.
שמתי פינק פלויד ברכב, Shine on you crazy diamond, מרגיע אותי השיר הזה, נותן לי לחשוב בשקט. אני גם לוקח אותו לכיוון של – כל עוד אנחנו צעירים, אנחנו יכולים לזרוח ולפרוח, לטעות ולתקן, ללמוד, לשנות, להשתנות. הוא בן 4, הוא עוד יגדל ויהיה בסדר.
אז הנה אני, בן 35, 1.84 מטר, 97 ק"ג. חרדתי כשזה נוגע לילדים שלי אבל מתמודד עם זה בגבורה.

עכשיו אתפנה לחששות לקראת סקירת המערכות המוקדמת של מט'ילדה (שם בטן זמני ביותר…)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s