שכחו אותי (עם אבא) בבית

בכל הנוגע לניהול הילדים יש לנו חלוקת תפקידים כמעט קבועה. עמית מארגנת את הילדים למצב של בין 80-100% מוכנות בבוקר, אני עושה השלמות ומפזר לגנים. היא בד"כ אוספת מהגנים אחה"צ ולי יש בעבודה יום קבוע Daddy Day, לא משנה מה (כמעט…) ביום הזה אני יוצא מוקדם ומוציא את הילדים. מעבר לזה, כשהילדים חולים, או בחופש אנחנו מנסים להסתדר בעצמנו או בעזרת ההורים.

השבוע ליאור לא הרגיש טוב, חום, קרציתיות וכיו"ב, בבדיקה מהירה עם הרופא – וירוס, טיפות אזניים וכמה לילות ללא שינה. עמית נשארה איתו יום אחד ואני את השני. לכאורה, אין בעיה הרי אני אבא מעורב, אני נהנה מכל רגע איתם והם נהנים מכל רגע איתי. מאחר והוירוס לא השבית את הילד לגמרי הרווחתי איתו יום כיף. שמתי את עופר (הגדול) בגן וחזרתי עם ליאור הביתה. אוקי… מה עכשיו? הוא כבר קם, צחצח שיניים, החלפתי לו חיתול, אכל – אבל זה כבר קרה בבוקר, מקודם… עכשיו 08:30… מה עושים איתו? אינסטינקטיבית הרמתי טלפון לעמית:

– נו, אז הגעת לעבודה?
– כן, למה?
– סתם, אני עם ליאור בבית
– אני יודעת, השארתי אותכם שם מקודם… אני הייתי איתו אתמול…
– כן, אבל מה אני אעשה איתו כל היום?
– לך איתו לאמא שלך, תעשו איזה טיול, הוא ירדם בצהרים ואח"כ כבר כשיקום תאכיל אותו ותלכו להוציא את עופר מהגן…
– כן, הגיוני…

כמו שאמרתי מקודם, אין בעיה להשאר איתו בבית… לכאורה… האמת שכעסתי קצת על עצמי, איך לא חשבתי על זה קודם? אני יודע מה הוא אוהב לאכול, מה הוא אוהב לעשות וכמה הוא אוהב לטייל… אחרי שדנתי את עצמי למלקות על חוסר האונות הזו שינסתי מותנים, הכנתי כריכים לדרך, חטיף לשעת צרה, מילאתי מים בבקבוק של הילד. אירגנתי את התיק כמו שצריך, לא שכחתי כלום (כבר הזכרתי שהיא נשארה איתו אתמול – נכון?) ויצאנו לדרך.

להלן חוויותינו מהיום:מתלוצץ עם הוריו

  • במהלך הטיול כל אחד שראה אותי מסתובב עם עגלה – וילד בתוכה ( !!! ), באמצע היום הסתכל במין מבט תמוה, שלא לומר מודאג מפאת שלומו של הילד. אני די בטוח שכמה אנשים חיפשו את המצלמות של חיים הכט בשביל לוודא שלא מדובר בעוד אפיזודה של מה אתה היית עושה…
  • אמא שלי, שתהיה בריאה ועד 120, דאגה להתעדכן בתכניות הבוקר בכל הטיפים החינוכיים שיש לילדים ולתת לי הרצאה של מה מותר ומה אסור (תודה רבה לך, מר רולידר היקר…), שצריך לשים גבולות לילדים, או במילים שלה: "אני יודעת שקשה, אבל אתם חייבים להפסיק לוותר לעופר. כמו שאצלי ואצל אבא שלך – אני הייתי הטובה והמוותרת והוא היה הקשוח…". תודה אמא, חסכת לי טיפול עצמי – מצאתי את מקור הפאקים האישיותיים שלי 🙂
  • ואז הגיע השיא, החלטתי, ככה ספונטנית, בדרך הביתה לעבור עם הילד בגינה. נכנסתי לי לתומי וראיתי מרחוק קבוצת אמהות \ סבתות \ מטפלות עם ילדים פחות או יותר באותם גילאים. רבות דובר על הכנופיות הללו שאורבות בגנים ציבוריים לקורבן המסכן שיעבור שם בטעות… כשראו אותי נכנס עם העגלה היתה השתתקות פתאומית והסתכלו עלי במבטים כאלו שחשבתי שנכנסו מאחורי לגן מינימום משה קצב, בני סלע וסילבן שלום ביחד… בלעתי את הרוק (ואת גאוותי) ובצעדים מהוססים המשכתי לכיוון המתקנים. הן חזרו לדבר אחת עם השניה אבל קלטתי את המבטים הבודקים מפעם לפעם, השתלטות עויינת על הנדנדה ברגע שהתקרבתי לשם עם הילד, וכשעזרתי לו לטפס על הסולם למגלשה אני די בטוח ששמעתי מישהי לוחשת יצחק קדמן..

בסופו של דבר חזרנו הביתה ולמרבה הפלא הילד היה שלם, עדין לא בריא (בכל זאת וירוס…) אבל מתלוצץ עם הוריו – בעיקר באמצע הלילה…

לסיכומו של עניין, כנראה שבכל זאת יש דבר כזה אינסטינקט אימהי, בגלל זה הן אף פעם לא בדילמה מה לעשות עם הילדים, או שיש להן תכנית מגירה לכל מצב, או שיש קונספירציה כלל-עולמית של אימהות שמספקות אחת לשנייה מידע על מנת להוכיח שיש דבר כזה אינסטינקט אימהי… זה כנראה מה שגם גורם להן להסתכל בעין עקומה  על גבר שדורס את ממלכתן ברגל גסה ומעז להסתובב עם הילד, לבדו, ברחוב, ככה באור יום… אצל הגברים, כהרגלם בקודש, האינסטינקט הזה הוא יותר שריר שצריך לעבוד עליו ולפתח אותו על מנת שיישאר מעוצב. בניגוד להתמדתי בחדר הכושר, על השריר הזה אני מתכוון לעבוד בכל הכוח.

2 מחשבות על “שכחו אותי (עם אבא) בבית

  1. כתוב נחמד אבל בליל של שטויות. בחיי. אתה לא במרכז עולמינו ואת אף אחד זה לא מעניין למה גבר מטייל עם עגלה. יותר נכון זה כבר מזמן לא נראה תמוה אלא אם כן אתה חי באלהים יודע איזו פריפריה או במאה הקודמת .
    לא אין לנו קונספירציה אנחנו כנראה יותר מיומנות במולטי טאסקינג ומכירות את ילדינו טוב יותר . אולי בגלל שאנחנו נמצאות אותם קצת יותר מפעם בשבוע ב daddy day . (אלהים כמה פתטי !!). בקיצר די כבר עם הסרט הזה. רוצה להיות מעורב תהיה מעורב. אבל אל תצפה לשום מדליה או התפעלות.

    אהבתי

    • שחף,

      ראשית תודה לך על שהשקעת מזמנך, ועוד בערב שבת, לקרוא את הפוסט, להגיב עליו ולתת לי הזדמנות להסביר 🙂
      הפוסט מתאר את תחושותי מהחוויה שעברתי, מכיוון שמדובר בעניין סובייקטיבי יכול להיות שזה לא עורר בך 100% הזדהות – וזה בסדר גמור.
      אני לא מחפש מדליות או התפעלויות כי הפרס שלי הוא הזמן שלי עם הילדים ועם המשפחה, בתור אחד שחצי מחייו הם ללא אב ובחצי השני אביו עבד ב-2 עבודות כדי לפרנס את הבית, חשוב לי ליצור חוג משפחה כזה לילדיי בו שני ההורים נמצאים ומעורבים שווה בשווה.
      בנוגע לימי רביעי – אכן פתטי… הלוואי והייתי יכול כל יום להגיע הביתה מוקדם ולהוציא את הילדים מהגן, אבל המציאות היא שכשכיר במדינת ישראל (ובעולם ההיי-טק בפרט) העניין לא מתקבל בעין יפה. בעוד שלנשים יש משרות אם לרוב, לגברים אין את הבחירה הזו לכן אני נאלץ להסתפק במציאות הפתטית הזו של יום אחד בשבוע שמתאפשר לי לצאת מוקדם…
      מקווה שהסברתי את עצמי יותר טוב, ומקווה מעבר לכך שתמשיכי לקרוא, להנות ולהגיב על הבלוג בהמשך.
      שיהיה שבוע מצויין 🙂

      Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s