5 דקות שהן נצח

אם תשאלו אותי, ואני יודע שאתם לא, אני חושב שאנחנו עם מוזר שחי במדינה מוזרה…

מדינה מוזרה, כי יחסית לעולם אנחנו דירת חדר וחצי במרתף באבן גבירול בת"א, אבל כולם רוצים חלק בנכס הזה. מוקפים במדינות שלא רוצות בקיומנו (לא שאנחנו כ"כ שמחים שהם שם…) ועסוקים כל הזמן בלהצדיק למה וכמה. כמעט לכל אחד יש דעה משלו על מה שקורה פה ולא משנה אם הוא קשור או לא קשור למדינה.

מזל טוב! את בת 66

מזל טוב! את בת 66

 

אנחנו גם עם מוזר, עם שלפני 70 שנה כמעט והושמד כליל, הושם בגטאות ונשלח לטבח, ומצד שני לא בהכרח למד מזה ומשליך את זה על מיעוטים אחרים. עכשיו לא שאני צדיק כזה גדול… גם לי יש דעות לכאן ולכאן אבל הן לא עניין הפוסט הזה, אני סתם מציין עובדה.

אנחנו עם שמיום ההכרזה על המדינה נלחם על זכות הקיום, בגזרה מאוד עויינת כשגם החברים הכי טובים שלו יכולים בקלות להפנות לו עורף. אנחנו עם שהממשלה לא דואגת באמת לתושבים אלא בעיקר למינויי קרובים ופנסיות, במסווה של הפחדה מהכחדה או סוג אחר כלשהוא של אופיום להמונים.

אנחנו עם שכשמישהו חותך אותנו בכביש או חלילה מסתכל על החברה שלנו במועדון, יכולים לצאת ולדקור אותו. אם לא בא לנו לעמוד בפקק אז פשוט נעקוף אותו משמאל, או מימין. אנחנו סוג של אנשים שביום יום לא אכפת לנו מאף אחד אחר מלבדנו ולכן זה קל מאוד לשים קריוקי בפול ווליום עד חצות ו-3 דקות (כי למשטרה לוקח 4 דקות להגיע…). גם מאוד קל לדרוס, להפקיר, לרצוח, לשדוד ולרוץ לקנות כיפה שחורה וגדולה (בלי להכליל). אנחנו ממליכים אנשים מאוד מהר ומורידים אותם לאשפתות מאוד מהר. אנשים שמשחקים אותה נאורים אבל חסר שמישהו יפגע לנו בכבוד. אין מצב שנעצור למישהו במעבר חציה, אין מצב שבצהוב נאט לעצירה, אין מצב שניסע בפקק רגוע – נזגזג ונעקוף הכל בשביל לעמוד 2 מכוניות קדימה ברמזור הבא. ומי בכלל סופר רוכבי אופנועים, או אופניים… אלא אם כן אנחנו על האופנועים או האופניים ואז זה לגיטימי לרכב באמצע כביש מהיר כי זה שבת בבוקר מוקדם ואנחנו בקבוצה. גם אין בעיה לטוס על 180 על האופנוע שלי ולעשות השכבות בין המכוניות תוך כדי גרימת התקפי לב לנהגים. לא שופט – רק מציין עובדות… אני כל יום יותר משעתים על הכביש…פקק תנועה

אני חושב שכל זה מתנקז לבערך יומיים של אחדות, שני ימים של חשבון נפש. ואני לא מדבר על יום כיפור והמימונה. אנחנו עם שלצד העצבים, השמחה והרגשות המוקצנים, מקדש את השכול והאבל. אני מדבר על ימי הזיכרון. יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי הטרור.

מבחינתי יש הבדל גדול בין הימים הללו וזה מתבטא אצלי בצורה בה אני עומד דום בצפירה.

יום השואה מסמל את הנקודה הכי חלשה שלנו כבני אנוש וכעם. הכתובת הייתה על הקיר ואיכשהוא מיליונים התעלמו ממנה, גם מי שצעק לא צעק כנראה מספיק חזק. אנשים הובלו כצאן לטבח, ללא יכולת כמעט להתנגד וללא משפט וצדק. העולם ראה ובחר להתעלם. לשתוק. להבליג. גם כשהיה מאוחר מדי. גם כשאנשים הצליחו לברוח הם לא הצליחו למצוא מקלט. ביום השואה כשאני עומד דום בצפירה אני מרכין את הראש, גם לזכר הנרצחים (כולם, לא רק ה-6 מליון המפורסמים..), וגם מבושה, על איך הצלחנו בתור המין האנושי להגיע לנקודת שפל שכזו.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי הטרור לעומתו, בא לציין את הרוח, האומץ, הלחימה לחופש, לזכות הקיום. מדובר ביום זיכרון לגיבורים אשר בגופם ובנפשם נלחמו ללא חת על מנת שנוכל להיות פה. אנשים שנקטפו בטרם עת רק כי אנחנו כאן על אפם וחמתם של אויבינו. ביום הזיכרון כשאני עומד בצפירה אני מביט למעלה, זוקף מבט. לאות כבוד. והערכה. תקווה.מנורה ישראל

ולתפארת מדינת ישראל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s