מיומנו של אב חד הורי

יום חמישי, 03:30 לפנות בוקר זה קרה. האסימון נפל. אין דרך חזרה. ככל שהזמן עבר הרגשתי את הלחץ הזה, את הפחד מפני הלא נודע. זה תופס אותך בלי שאתה מוכן. לא משנה כמה שהתכוננת לזה. ההבנה שנוחתת עליך כרעם ביום בהיר, התמרור הזה בחייים של אין פניית פרסה, רק להמשיך ישר. פשוט בום גדול שמפתיע אותך. כל הסימנים שם – חרדה, זיעה קרה, דפיקות לב, צמרמורת בעמוד השידרה ודריכות.

20140919_130647

אבא לשלושה….

האמת שזה התחיל קצת קודם, יום רביעי בערב יצאתי כהרגלי למשחק כדורסל, היה די נחמד. 00:30 בלילה אני חוזר הביתה ואני רואה את הבית נקי ומסודר. הוא לא היה ככה כשהלכתי. הרצפה נקיה. הכסאות של החצי אי שלנו מסודרים כמו חיילים. הצעצועים של הילדים מסודרים בקופסאות שלהם. המחשבה הראשונה שלי היתה – גנבים!! או לפחות אמא של עמית שפרצה אלינו הביתה וסדרה. ואז הבנתי – המקננת… הלילה כנראה זה יקרה ואהפוך לאב בפעם השלישית.

ב-03:30 כאמור, התחילו הצירים ועם ההתקדמות חלחלה לתודעתי ההבנה שאני הולך להיות עכשיו אב חד הורי למשך מספר ימים לשני בנדיטים חמודים. ב07:30, אחרי לילה חצי לבן יצאה לעולם ניר, תינוקת בריאה במשקל 3.150. היא ידעה כנראה מה עובר לי בראש באותם רגעים ולכן גם לא בכתה יותר מדי – מספיק בשביל שהמיילדת תהיה מרוצה וזהו. הגיעה השעה 12:00 כמעט, שמו את אשתי במיטה נוספת בחדר, המחלקה ב-130% תפוסה ושנינו טרוטי עינים ומאושרים. רגע, צריך להוציא את הילדים בחמש, אני חיב לנוח קצת ויש לסדר עוד כמה דברים בבית, לנקות את הסלקל, להביא עריסה וכו'… החלטתי לחזור הביתה לעצום את העינים לאיזה שעתים ואז להתחיל את כל המשימות. במבט לאחור, אלו היו שעתים מתוקות מאוד שחבל שלא נמשכו לארבע…. 

הבנדיטים

הבנדיטים

אב חד הורי.. מפחיד… שלא תבינו לא נכון, אני מת על הילדים שלי ואוהב להיות איתם לבד. אין לי בעיה להסתובב איתם גם יום שלם לבד ואני די בטוח שנהנה מכל רגע. יותר מזה, אם אני נשאר איתם בבית לבד ואשתי לא נמצאת בד"כ הם גם יהיו יותר רגועים וגם יש מצב טוב שילכו לישון יותר מוקדם. יש מצב שגם ההיפך זה ככה ושהשדונים הקטנים שלנו עושים לנו צרות רק כשאני ואשתי ביחד איתם. אבל לענייננו, להיות איתם כמה ימים שלמים לבד כשאשתי עם ילדה חדשה בבי"ח ואני מתזז בין הילדים, מטלות הבית, האשה והגעגועים של הילדים לאמא זה די מפחיד. בכל מקרה נראה לי שהעניין עבר די בסדר – תשפטו בעצמכם:

20140902_124847

השלב הבא – בואו נרוץ לכביש

כביסות
מישהו יכול להסביר לי כמה כביסות בית עם 4 נפשות יכול לייצר, נראה לי ששברנו איזה שיא גינס. הרגשתי כמו ליצן בקרקס, אלה שעושים ג'אגלינג תוך כדי הליכה על חבל (כביסה..). בכל רגע נתון היתה מכונה ממתינה, מכונה עובדת, מכונה תלויה, מכונה שמחכה לקיפול ומכונה שמחכה לסידור בארונות השונים. להבדיל בין הבגדים שלי ושל אשתי אני יודע. להבדיל בחולצות והמכנסים של שני הילדים אני יודע (רשום על האטיקט מידה, הבנתי לבד ש-2-3 זה לליאור שבן שנתים ו-4,5,6 זה של עופר שבן 4…) אבל איך לעזאזל מפרידים בין התחתונים שלהם??? מזל שהילדים מכירים ואובססיביים לגבי התחתונים שלהם (לפחות עופר..).
הפעלות
חייבים לדאוג להם להפעלות משתי סיבות:

  1. שלא יזכרו כל הזמן שמישהי חסרה בבית
  2. שיתעייפו וילכו לישון

 

20140918_195814

האח הגדול בפעולה

אז בחמישי היינו בחתונה, כן אני ושני הילדים נסענו לחתונה של בן דוד של אשתי (מזל טוב אלון ומעיין!!), היתה המון התרגשות מסביב – אפילו הסכימו לבוש את הגדים החגיגיים ולמזלי היו שם המון דודים, דודות ואפילו סבא וסבתא שעזרו לתפעל על מנת שאני אוכל לשבת ולאכול את הסטייק שלי כמו שצריך.
בשישי הלכנו לבקר את אמא בצהרים. זה היה סוג של סיוט קטן. הילדים לא כ"כ שיתפו פעולה. וכשכבר הגענו לביה"ח החליטו שהרבה יותר מעניין לעלות ולרדת במדרגות הנעות מאשר ללכת לבקר את אמא ולפגוש את האחות החדשה שלהם. מצאתי את עצמי עולה מקומה 1- לקומת הקרע בלופ אינסופי שנמשך קרוב לחצי שעה. סוף סוף הם הסכימו להמשיך, או במילים אחרות לקחתי את שניהם ביחד על הידים הרחק מהמדרגות הנעות. כשהגענו למחלקה כבר היו שם חצי מהאורחים הצפויים לאותו היום (הצד שלי של המשפחה…). שני הילדים רצו מהר אל אמא וחיבקו אותה כאילו זו מינימום אראלה ממפעל הפיס. ואז הם ראו את הפרס שהם זכו בו ונראה לי שעלו להם מחשבות שניות בעניין. עופר התלהב ישר וביקש גם להחזיק את האחות החדשה שהוא בחר לה את השם יום לפני (ניר… לכל המצקצקים – כן זה שם גם של בן וגם של בת וחוצמזה הוא אשם.) וליאור ראה וברח. שאר הערב היה סביב רדיפה אחר הילדים.
ביום שבת בצהרים הלכנו שוב לבקר את אמא וניר, ואחרי סאגה נוספת סביב המדרגות הנעות הצלחנו לגרום להם לשבת ולאכול ארוחת בוקר-צהרים איתנו. הגענו שוב למחלקה ואז הם גילו אטרקציה חדשה – במעלית יש חלון קטן. מצאנו את עצמנו עולים ויורדים במעלית במשך כשעה וחצי.
ביום ראשון הלכנו לרחבת המדייטק בחולון שירכבו קצת על אופנים ויבזבזו המוון אנרגיה.

  • ליאור, בכל רגע שעזבתי אותו לבד, חייך אלי חיוך ממזרי ופשוט רץ לעבר הכביש הראשי. כשאני רודף אחריו והוא נקרע מצחוק. אני כועס עליו.
    "ליאור, אסור לרדת לכביש!!!"
    "די!!!!" ורץ חזרה לעבר הכביש…
  • ברגע מסויים ליאור הכריח אותי לעשות איתו טיול ואז גיליתי שעופר נעלם. הוא ניסה ללכת אחרינו ונתקע באמצע. מזל שאחותי היתה איתי שם ואחרי דקה וחצי האבידה נמצאה.
  • כשיצאנו מהבית, איך שסגרתי את הדלת ובאתי לנעול אותה, גיליתי שהשארתי את המפתח תקוע מהצד השני… מי המפגר שהמציא את המנגנון הדבילי הזה שאי אפשר לשים מפתח עד הסוף משני הצדדים של הדלת? צריך לחתוך לו את הרבע אונה היחידה שיש לו!!

בסופו של דבר חזרנו הביתה ומצאתי את עצמי מטפס על החלון ופורץ לביתי שלי על מנת לפתוח את הדלת מבחוץ.
אגב, אם אתם תוהים – לילדה היתה צהבת ולכן נשארה לילה נוסף בבי"ח תחת מיטת שיזוף.

הרכש החדש של המשפחה - ניר

הרכש החדש של המשפחה – ניר

סוף סוף הגיע יום שני ועמית חזרה הביתה. הילדה נשארה ללילה נוסף. יצאתי בבוקר לסידורים אחרונים ואחרי שאירגנתי את הכל הפעלתי את המנקה החדש שלנו. כשחזרנו הביתה גיליתי שלאיירובוט יש פיצ'ר חדש: הפעלתי אותו כשיצאתי מהבית וכשחזרנו, אמא של עמית ואחותה בדיוק סיימו לשטוף את הבית ולסדר אותו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s