משמר הגבול

*טנטרום – תופעה בה הילד שובר את כל הכלים הידועים לאנושות על מנת להשיג את רצונו. התופעה מלווה בגילגולים על משטח הקרקע, לא משנה הסוג, לא משנה הסביבה (בית, חצר, גינה, קניון, מיני ישראל). כוללת צרחות חסרות פשר ותוכן, בכי בלתי נשלט מלווה בנשימות היסטריות, דמעות, ידיים ורגליים שמונפות בחוזקה לכיוונים רנדומליים תוך כדי התגלגלות וסיבוב על פני כל 360 המעלות המוכרות לאנושות וכמובן כמו בכל דבר שקשור לילדים – הפרשות – נזלת, רוק וריר שיוצאים מכל מקום אפשרי. בדרך כלל התופעה תגיע בתזמון לא נוח כאשר הינך מוקף באנשים שיפוטיים אשר אתה לא מכיר או לא סובל שמסתכלים עליך במבט של –  מי נתן לך להיות הורה??, מה עשית לילד?? שמישהו יקרא למועצה לשלום הילד!!

אם מסתכלים על התמונות של הילדים שלי בגיל חודש הם נראים מאותו פס הייצור. ממש קופי פייסט עם שינויים קלים בפוטו שופ. אבל רק אם מסתכלים עליהם בתמונות. במציאות, לחיות איתם ביחד זה נראה כאילו בכל שנת ייצור המודיעין הישראלי שתל וירוס במערכת ששיבש את כל המערכת מבפנים בצורה כזו שמבחוץ הכל אמנם נראה אותו הדבר אבל ההתנהגות של המערכת שונה. עושה רושם שגם בכל פעם המערכות יותר מתוחכמות והוירוסים יותר זדוניים. כן, לא איבדתם את זה, אני עדין מדבר על הילדים שלי.

עופר, ליאור וניר בני 3 חודשים

ילד מגיל אפס בודק גבולות, מנסה לפרוץ את המחסומים ועושה כל דבר אפשרי על מנת להוציא את ההורים שלו מדעתם. בילד הראשון זה חמוד. בשני זה קצת יותר קשה ובשלישית – אני מפחד לדעת. הרי השקר הכי גדול באנושות (אחרי אל תדאג הצ'ק בדואר וילדים זה שמחה) זה שהילד השלישי מגדל את עצמו. תשעה חודשים והיא לא מדברת, לא הולכת, רק עכשיו התחילה להתיישב… איך היא תגדל את עצמה ככה? ואני עוד לא מדבר על זה שהיא עוד לא תורמת למאזן ההכנסות בבית… בינתים כשמרדימים את הגדולים היא מתחילה לבכות. כשמאכילים את הגדולים היא מתחילה לבכות וכשבאים אליה אז הם מתחילים לבכות.

מה שמביא אותי לדבר על הפיתרון הסופי של הילדים. כאילו אי שם מישהו כתב סוג של מיין קאמפף קינדר – עבור ילדים, הם קוראים אותו ונולדים איתו ויש להם צ'ק ליסט מסודר מה לעשות בכדי להשיג את רצונם. כשהפיתרון הסופי אחרי להיות חמוד, לחייך, לחטוף, לכעוס ולבכות זה טנטרום (ראה הגדרה למעלה). הנקודה היא שמילד לילד הם קוראים פחות את השלבים המקדימים ונכנסים ישר לטנטרום.

הדרך להתמודד עם טנטרום היא ידועה – להתעלם מכל המניירות, להציב את הגבול ולהמשיך כאילו כלום לא קרה והכל כרגיל. יופי. זה בתיאוריה. בתכ'לס יש לך ילד שמתפלש עכשיו על המדרכה או על הרצפה של הקניון בתערובת של לכלוך דמעות וריר כשאתה צריך לשים אותו בגן\ ללכת איתו לאירוע או סתם לחזור הביתה. מעבר לזה, שכאמור – הילדים מתקלקלים מגרסא לגרסא ונוצר מצב בו הם מגיבים שונה לצורות ההתמודדות שלך עם המצב

.

כשעופר היה נכנס לטנטרום, הוא היה מקבל הסבר, לפעמים נשלח לחדר אבל היינו מנצלים את חוסר הביטחון שלו בתור ילד ראשון ועושים כאילו אנחנו הולכים או משאירים אותו לבד והוא היה מתאפס על עצמו ועוקב אחרינו במרווח ביטחון עד שמשהו היה מסיח את דעתו. לפעמים היינו מצליחים בעצמנו להסיח את דעתו.

עם ליאור זה כבר סיפור אחר… . הוא כבר למד את המערכת וההגנות שלה. אצלו זו כבר גירסא מתקדמת. טנטרום 2.0. התופעות הן אותן תופעות אבל עם שני סייגים:

  1.  הוא מגיע לשימוש בטנטרום הרבה יותר מהר
  2. הוא כבר יודע שאנחנו לא באמת הולכים ואין מצב שנשאיר אותו לבד אז הוא נשאר להשתטח באותו המקום.

עם ניר עוד לא הגענו לזה… אבל סתם בשביל לסבר את האוזן קחו סיטואציה:

הכי חמודים כשהם ישנים

הכי חמודים כשהם ישנים

אנחנו בגינה, אחרי ארטיק, אחרי מגלשות ונדנדות (7 פעמים אחרונות חביבות), באים לצאת הביתה ופתאום יש ילד עם חטיף.
עופר –  אבא, חטיף!
– לא חמוד, אכלנו כבר ארטיק ועכשיו הולכים הביתה לאכול ארוחת ערב
– לא! אני רוצה חטיף!!
– אוקי, אני מבין, יש לי רעיון… נגיע הביתה, נאכל ארוחת ערב ואחרי ארוחת הערב תוכל לקבל חטיף
– לא! אני רוצה חטיף ע-ע-ע-ע-כ-כ-כ-כ-ש-ש-ש-ש-י-י-י-י-ו-ו-ו-ו-ו-ו!!!!!!
– *מחייך לעצמי* לא יקרה, יאללה הולכים הביתה

!!!! טנטרום!!!!

– עופר, תקשיב, תקבל חטיף כשנגיע הביתה אחרי האוכל. אתה יכול להשאר פה אני הולך.

אחרי 10 מטר עופר עוקב אחרי עד לכביש הקרוב ומשם אנחנו הולים יחדיו הביתה

ליאור – אבא, חטיף!
– לא חמוד, אכלנו כבר ארטיק ועכשיו הולכים הביתה לאכול ארוחת ערב
– חטייייייייייייייף!
– אחרי ארוחת ערב
!!!! טנטרום!!!

– ליאורי תקשיב
– לאאאאאאאאאא!!!!!
– שניה, רג..
– לאאאאאאאאאא!!!!
– אוקי ליאור, תקבל חטיף כשנגיע הביתה אחרי האוכל. אתה יכול להשאר פה אני הולך.

אחרי 10 מטר אני עדין שומע את הצרחות. ממשיך להתרחק קצת עדין שומע את הצרחות. מתחבא מאחורי שיח – עדין שומע את הצרחות. תופס אוטובוס יורד לאילת – עדין שומע את הצרחות. קורא את הספר ההיסטורי על מלחמת 1000 השנים – תיעוד יומיומי מנק' מבטו של חייל, הגרסא הלא מצונזרת – הצעקות סוף סוף מפסיקות.

אני מסתכל במבט מנצח לכיוון ליאור ורואה שהוא נעלם… רץ בהיסטריה לגינה בחזרה ורואה שהוא חזר למגלשות ולנדנדות…. הוא מסתכל עלי מרחוק.

– מתישב על הרצפה ומתחיל לבכות, להשתטח ולהתפלש בזוהמה…

עוברת רבע שעה.

ליאור בא אלי – טוב אבא, די לבכות, בוא תתאפס על עצמך ונחזור הביתה אמא מחכה לנו…

3 מחשבות על “משמר הגבול

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s